שלהי חורף עמק המצלבה 2013

 

כלניות

תועפות של כלניות, חופנים חופנים שכמו נזרקו ברוחב יד, בקבוצות צפופות ובתפזורת, זרועות לכל רוחב העמק ומנקדות את כרי הדשא הירוקים לכל מלא העין. ולמול כל השפע הזה ראייתך מטשטשת וכל העולם נהייה רק ירוק ואדום, והכל כמו מבעד לעיניה של דבורה שיכורה מרחב ירוק אינסופי שנקטע בהפרעות כתמי אדום שחור מרצדים.

רקפות

מעט יותר ביישניות מאחיותהן הכלניות, מציצות מסבך עשב זה או אחר, או מוורידות את שיפולי חומת האבן של המנזר. אבל אם מעפילים קצת לחורשת הארנים ובאים בעלטת הצל הירוק כהה מבחינים בהן באלפיהן מתגודדות בין הסלעים ושלכת עדינה וריחנית של פרחי שקד לבנים מתעופפים נישאים באוויר במחול איטי ונוחתים בין עליהן.

ציפורים

בשיא שמחת הקינון, בעליצות שריקותיהן הסתומות הנהירות רק להן, ופתאום מבחינים בצמד חוגלות ממהרות מהדסות לדרכן, ועורבני שחור כיפה הדור חותך את האוויר במעופו, ודוכיפת מתרוממת בשחור-לבן כנפיה.

אנשים

תועים בין היופי המסמא הזה, מהם מתהלכים עם ילדיהם, רצים אחרי כלביהם שלא שועים להם, או סתם נשכבים להם על כר דשא רך מפקירים את גופם לתנומת צהריים מתוקה, שמש אביבית על פניהם, רוח קלה מלטפת תלתליהם וחיוך עצל על פניהם.

 

תרגום שיר (4)

סוד האהבה / ויליאם בלייק

.

את אהבתך אל תספר

ישנה גם אהבה בלי אומר.

גם רוח קל עוד מנשב

שקט וחשאי.

.

"אני אוהב, אני אוהב"

את כל לבי ספרתי.

ורטט קור, ובהלה –

והיא כבר נטשתני!

.

זמן לא רב אחרי הולכה,

הֵלֶך התקרב ושקט וחשאי

הוא אותה לקח לי.

ברלין קטע מיומן

יש לי הרבה חומר ישן שאני מעלה לאט לאט על הכתב
הקטע הזה לקוח מתוך יומן מסע לברלין בערך לפני שנתיים
ברלין. בדידות, בדידות, בדידות. אפילו מקום נוח ופרטי אין. משעה שהגיע הדרום אפריקאי החלקלק בדיבורו הבלתי פוסק והטלווזיה הרועמת. אני ממש סובל בחופשה שלי ומייחל לסיומה. נגיעה חצי נגיעה בעיר, נגיעה מרופרפת. התחלתי לגעת ללמוד דברים להבין מהי ברלין וגרמניה, אך הכל קלוש, ולרוב אפאטיות. איבוד טעם ועניין. תחושה שכבר הלכה החופשה, הטיול, המסע הזה. הכל נמרח במעין בינוניות של אכסנייה מהוקצעת, בינלאומית שמורחת את הכל בצבעים הייטקיסטים. רצון לאיזה חבר חכם ברלינאי, גרמני מקומי שיערוך לי היכרות אמיתית עם העיר עם רזיה קסמיה וסתריה.
היו גם כמה רגעים מיוחדים. אולי החזק מכל – הביקור בבית הקברות היהודי. הוא ניצב פה בשדרה בקרבת מה לאכסניה. חלפתי על פניו מספר פעמים והייתי בטוח שזו איזו אחוזת קבר נוצרית ולפתע באחת הפעמים שעברתי על פניו תפסה את עיניי כתובת עברית על אחת המצבות. המשכתי עם הגדר בחפשי את הכניסה. נסיתי לפתוח שער אחד שהיה נעול והשוערת שמופקדת על המקום צעקה אליי משהו לא ברור בגרמנית. לפתע הבנתי שהיא מתכוונת לכך שישנו שער אחר שיש להיכנס באמצעותו. נכנסתי. השוערת אישה קשוחה השיבה לשאלות שלי בגרמנית. היא לא יודעת אנגלית. התחלתי להתקדם והיא נזפה בי מפנה את ידה לעבר ערימת כיפות שניצבה על השולחן. הגויה המבוגרת מקפידה על כללי הטקס בחומרה רבה יותר ממני. התקדמתי. לכל מלא העין מצבות על גבי מצבות טובלות בירק. הצמחייה העבותה מכסה ועולה על המצבות. ועצים רבים מתמרים לשמיים. הכתובות חלקן באותיות עבריות וחלקן בגרמנית. צנועה היתה במעשיה. נחקק על אחד המצבות של נשות הקהילה. הולך כה וכה בין הקברים והעולם אפור וירוק. ואז איזה סכר נפרץ והבנה תפסה אותי על הקהילה הגדולה שירדה לטמיון. ובני מזל הם אלה שזכו לפחות לקבר ומצבה בתקופה שרבים לא זכו גם לזאת.

 

מחשבות בעקבות הצגה

מה זאת הצגה? מי עושה אותה?

.

זה מתחיל בטפטוף של אנשים שמגיעים בערב חורף קר, עטופים במעילים וצעיפים הם חוצים את הבמה בדרכם לחדר ההלבשה מהנהנים שלום קודר אחד לשני. אט אט הם מתאספים עוד ועוד חולצים את בגדיהם הכבדים מפהקים ומתמתחים, ועכשיו הם פוצחים בסדרה של תנועות ותרגילים. התמתחויות והשתטחויות קפיצות ושקשוקים מהם בקבוצות קטנות לצלילי מוסיקה חלשה נעים על מזרונים, ומהם לבדם מתבודדים עם אזניותיהם פניהם אומרות חשיבות וריכוז. ואם לא די בזאת הם מתחילים להשמיע מני קולות משונים גרגורים ונהמות, תרועות רמות והמהומים שקטים, נשימות והתנשפויות, והזמן נוקף ומועד תחילת ההצגה מתקרב וכל קקפוניית התנועות הרועשת הזאת מתנקזת לפתע למעגל אחד מתוח ומרוגש – וחברי המעגל פתוחים בסדרה של מחוות שבטיות שמגיעות לשיא רועם ואחריו שקט מתוח משתרר – האקורדים הראשונים של ההצגה נשמעים.

.

עכשיו מתחיל להסתפר לו איזה סיפור על הבמה מול הקהל – והזמן מתפצל לשניים – זמן ההצגה וזמן מאחורי הקלעים. לרגע אנחנו מגיחים מאפלת הקלעים לאור הזרקורים נעים עם מהלך ההצגה כברת דרך וחוזרים למאחורי הקלעים, ושוב יוצאים ושוב חוזרים רק כדי לתפוס את רכבת ההצגה בתחנה אחרת במועד מאוחר יותר, ומבחינת הקהל אנחנו כל הזמן איתו בסיפור שלו, מתקיימים בעולם הדמויות של ההצגה – אבל יש גם זמן מאחורי קלעים שהקהל לא רואה ולא חושב על קיומו – ומה עושים בבינתיים הזה?

.
יושבים מביטים במראה, מעבירים שוב מסרק בשיער, מתקנים איפור שהתקלקל, מתלחשים בעירנות על איך הקהל הערב ולמה לא צחקו היכן שתמיד צוחקים, ומישהו מגזים ומרים את קולו ומהסים אותו, ושניים מתפרצים שבים מהבמה האחד זועם על השני שלא הגיב לו בצורה שהיה צריך להגיב, ומישהו מפהק ובודק הודעות בפלאפון שלו ואחר מעיין בעיתון ספורט, והולכים לשירותים שוב ושוב ושוב, ולוגמים עוד מעט מים, ובודקים בכסים שיש הכל, והכובע ישנו והתלבושת מתוקנת ומחייכים למישהו סתם ומחכים, ומתקדמים במסדרון החשוך לעבר אורות הבמה ושוב פורצים אל האור מצטרפים אל מהלך ההצגה ועוזבים אותה מרוגשים או שמחים או עצובים או מאוכזבים.

.
ואחרי כל הצגה חוצים בהיסח דעת את הבמה שהתרוקנה כבר מתפאורה, וכל הקולות והתנועות נדמו ושכחו ומרגישים איזה רטט באוויר, והבמה ריקה ומזמינה ומוכנה להתמלא באין-ספור עולמות חדשים.

.

מות האנצקלופדיות

הן גוססות בצדי הדרכים
מוטלות בגיבובים ליד פחי האשפה
כרכים של אביב, בריטניקה, תרבות ואפילו העברית
פאר ספריות של ימים עברו, מתנות בר מצווה יוקרתיות שהוצגו לראווה על מדף כל משפחה
ועכשיו
דינוזאורים של נייר
מושלכות ככלי אין חפץ בו
מסורבלות וכבדות נשכחו מאחור
איטיות מדי כדי להתחרות הן שלמו את מחיר הקדמה
ומה נעשה בהן עכשיו?

ועובר אורח יטול כרך לעלעל ויניד בראשו כמשתתף בצערן

טיול בוקר ביום הכיפורים

וזה מתחיל כבר בבית. משהו שונה. משהו באוויר העולם השתנה. ורק אז מבחינים שהצליל התדיר שמלווה את חיינו – פג ונעלם. המיית המכוניות התמידית שהיא פס הקול של חיינו בעיר פסקה לפתע וכה הורגלנו בה עד שאיננו מבחינים בה עוד, ורק עכשיו שהיא נפסקה שמים אליה לב. ושקט עמוק ומפתיע, שלא ידענו שהיה שם תמיד, מתגלה מאחוריה. ולא שהצלילים נעלמו, אלא שהוחלפו בצלילים אחרים – של שקט, צלילים עשירים עמוקים מלאים בדקויות.
ויוצאים לרחוב ומתהלכים לאט ואקורדים של דממה מנוגנים בחלל האוויר – ומתוך השקט מתגלים צלילים שלא שמענו מעולם מובחנים כך בעצמתם – צווחות עורבים רמות מתהדהדות בחללו של עולם, המיית יונים מעץ סמוך שכמעט ולא היינו מבחינים בה מקבלת את מלא במת הרחוב, וכל הזמן שקט חרישי אצילי עוטף בכל, ובמרחק קול עקביה של אשה טופפות אי שם והרחק קדימה לפנינו המיית ילדים צוהלת עם קרקוש אופניהם, ומבינים עכשיו שאפשר גם לשמע צלילים מרחוק רחוק בלי מאמץ והם נישאים עד אליך על גבי השקט והם משרטטים לך מרחב גדול יותר מלפני כן ומצטיירים לך קולות מפיסות עיר רחוקות יותר ומפת העולם רחבה יותר ולא כברגיל בהליכת חולד סומא הלום רעש שמסתובב בעולם צר ומצומצם.
ולפתע מכונית מגיחה מאי שם קורעת את הדממה ברעש מנועיה, אבל חולפת במהרה, ממהרת להסתלק כמי שחדרה לעולם לא לה, ונבלעת גם היא בשקט שיכול לה, ודנדון פעמון עמום מהמנזר רוטט באוויר הבוקר –
וריקנות כבישים עזובה בכל ואיש מהלך לבדו בהם, ורמזורים אבודים שנושלו מממלכתם ואבדה להם שררתם מייללים בכתום.

גן סאקר בתקופת "בין הזמנים"

מי שיקלע בערבים האלה של חודש אוגוסט לגן סאקר בירושלים, באותה תקופה של "בין הזמנים" בה ניתנת חופשה לתלמידי הישיבות והחרדים פוקדים בהמוניהם את הגן, ויתעקש דווקא לרוץ בשביליו – ימצא כי הדבר אינו פשוט כל עיקר.

המון אדם, גברים וילדים, נשים עם עגלות תינוקותיהן ואברכים צעירים יחצו את דרכו בהלכם אנה אנה שאננים לגמרי עומדים לפתע לשוחח באמצע השביל חוסמים את דרכו ומאלצים אותו לפנות לכיוונים בלתי צפויים, עוד הוא עושה דרכו ומשתחל בין ההמון, יקיפו אותו לפתע עדות רוכבי אפניים זריזים, תינוקות של בית רבן זבי חוטם שזה עתה ישבו על משניותיהם ועתה הם דוהרים על אפניהם במהירויות מסמרות שיער ויחתכו את דרכו בזוויות חדות, עוד הוא מקפץ ונס על חייו יגיעו רוכבים נוספים על מגוון כלים גלגיליות ומשטחי החלקה וקורקינטים למיניהם שלא נופלים במאומה משל אחיהם החילונים, ובעקבותיהם, חמור עוד יותר, אחיהם הצעירים עושים את צעדיהם הראשונים על כלי התחבורה הללו מהדסים ונופלים ונעזרים ברץ התמים כמעצור לפני התרסקות בלתי נמנעת, והיה והרץ יוכל גם לאלה וימשיך במרוצותו חרדה בליבו וזיעה קרה שוטפת את מצחו, אולם תחושת ניצחון מתפשטת בו על כי יכל להמון, ואז תגענה השקיות, מתגלגלות בהמוניהן ומתעופפות להן ברוח הערב הקלה בין שאר דברי הפסולת הממלאים את הגן, ותנגפנה בין רגליו ותסכסכנה את צעדיו, והיה והצליח להחלץ לרגע מפקעת וסבך השקיות בנעליו וירים את ראשו לנשום מעט אוויר צח, אזי עשן מנגלים סמיך יבוא ויסמא את עיניו, והרץ האומלל שלנו משפשף את עיניו ומייחל לחלקת שביל פנויה ופתוחה ואז מחסום שתי וערב של אפניים השרועות על הרצפה ישים קץ לכל תקוותיו ומשפחה לתפארת כבר נעמדת לתמונה חגיגית ואב המשפחה פונה אליו – אתה מוכן לצלם אותנו? – והכל מסתכלים עליך בפנים מחוייכים –

במקרה כזה עליך לחדול מריצתך ומובס ושבע קרבות ליטול את המצלמה ולחייך בלבביות. אולי הגיע הזמן ללכת לשחות מעט בבריכה.

נחמן

*  *  *

"נח – מן" , "נח – מן", הייתי קורא בשעות הבוקר  הירוקות, ספוגות הטל, "נח – מן" , "נח – מן", קולי נישא על פני גלי הבוקר צלול ורם, "נח – מן" , "נח – מן", ושקט דומיה. עומד הילד בפתח ביתו, בצינת ערפילי הבוקר, רגליו החשופות על האבן הקרה וקורא לכלבו. והיכן הוא זה המדובלל השחור, עם זרבוביתו הלחה שיצא לטיול הבוקר שלו וטרם שב, היכן הוא מרחרח עכשיו, היכן הוא מטיל את קילוחו החם באדי הבוקר הקרים, ומה הוא מצא שהוא משתהה לחזור, וכבר קר, והקור חודר עצמות ורעד עובר בגוף, וכבר דאגה החלה חודרת אל לב, ואיפה הוא, ושיגיע כבר, ואולי קרה לו משהו, ואולי פיתה אותו מי והכריחו ללכת אחריו, ואין לדעת כלום והעולם עומד בטהרו, אך הנה קול צעדים טופפים על הכביש ודנדון הקולר המשתקשק והנה הוא, שם מעבר לפינה, והכתם השחור רץ לקראתך ופרוותיות חמימה ומלקקת עוטפת אותך וקול צהלותיו – הוא חזר.

*  *  *

זכרון ראשון

גור כלבים. שחור ופרוותי, רוכן על קערת קורנפלקס עם חלב, ואזניו הארוכות, כמעט חסרות פרופורציה לכלב כה קטן, קצותיהן טובלות בקערת החלב. ואנשי הרחוב מתאספים וחושבים כיצד זה נקרא לכלב זה. ושמות נזרקים לחלל האוויר ונפסלים מתפוגגים. והכלב בשלו רוכן על הקערה ולועס ברעבתנות את הפתיתים הרכים שהתרככו מהחלב. אינני זוכר אם כבר באותו יום הוצע שמו, אבל ללא ספק היה זה שמוליק, אחד מנערי השכונה, שהציע את השם. ומייד בהציעו נתחבב השם הזה עלינו, וידענו שזה ולא אחר. ונחמן קיבל את שמו.

*  *  *

בימים אלה מתגוררים היינו בקרוון, זכורים לי החורפים עת היינו מצטנפים מכורבלים בבית פנימה. בסלון הציבו את תנור הגז ומעליו הניחו רשת מתכת לבנה ועליה תלויים היו הכבסים הרטובים לייבוש. ובאווירה החמה המהבילה הזו עם אדי הכבסים הרטובים היה מצטנף נחמן, מנמנם בסמוך לתנור החם ולפעמים בהרימו את הראש היה מבצבץ מזוג מכנסיים התלויים מעליו או שגרב מעטר היה את אזנו. היה לנו אז כר שחור, ולעיתים קרה, שבסבך הבגדים והכרים החמים הזה, טעה מישהו לחשוב את נחמן לאותו הכר והתיישב עליו ומייד מה שנדמה לכר עד לאותו רגע היה הוא קופץ רץ, מיבב . ואנו חוזרים מחרים אחריו מרעיפים דיברי כיבושים וליטופים כדי לנסות ולפייסו ולהשיבו למקומו.

באחד הלילות האלה הייתי חולה. ושכבתי לישון על הספה בסלון ולא כרגיל בחדרי. ובלילה עלה לו לפתע הכלב והוא מגשש על הספה ובמקום להשתרע בצד בסמוך אליי. התיישב הוא על ישר בטני. בתחילה הופתעתי מהמחווה אך שמחתי בהרגישי את גופו הפרוותי והחם מבעד לשמיכה כשהוא משתרע כך על בטני. וידיי מגששות מהשמיכה ומלטפות טופחות על בטנו. אך אט אט החל המשקל הזה להכביד עלי ואף התקשיתי לנשום מעט. אבל לא נעים היה לי להורידו בכוח ארצה.  גערתי בו בנימוס, וניסיתי לשכנעו ולדבר אל ליבו שיירד ארצה. משאלה לא הואילו, עברתי לדחיפות קטנות בנסיון לעוררו לרדת אבל לא כלום. המשקל כבר באמת הכביד וקשיי נשימה, אבל לא יכולתי לגרשו. ובעוד אני שוכב כך בחוסר אונים רוצה להורידו אך לא מלא עליי ליבי להחריד את היצור הנם כך משנתו,  הגיחה סבתי לפתע מהאפלה והופיעה, אולי התעוררה מקולות המאמץ, או שבאה לראות מה שלומי. בראותה את הכלב המתנמנם עליי היא גערה בו בקול והוא ירד בחוסר אונים ארצה. חשתי ברווחה שהנטל הכבד ירד מעליי, אך גם עצב רב שהלך ואינני מרגיש עוד בחום גופו ופרוותו הנעימה.

*  *  *

נחמן היה כלב שחור, בינוני בגודלו,בעל פרווה קטיפתית נעימה ועינים שחורות שחורות מלאות מבט, אף שחור ולח, ושתי אזניים תלויות ארוכות כה נעימות למגע. אבא אמר שנחמן הוא שילוב של קוקר ספניול וסטר, ואת המשפט הזה ידענו אני ואחותי לדקלם כל פעם ששאלונו למוצאו.

*  *  *

מתחת לשולחן הכתיבה הזה בחדרי עליו אני כותב נהג הוא לעיתים להתיישב מלווה אותי בנשימותיו החרישיות כשאני כותב, הייתי שולח את רגליי היחפות בזהירות-זהירות כדי שלא להפריע את מנוחתו, ומגשש לעבר הפרווה הנעימה הזו ונוגע מלטף אותו כך בכף רגלי. לעיתים אם לא הייתי נזהר מספיק הייתי מחריד אותו מרבצו והוא נמלט החוצה מחדרי למקום שם יוכל לנמנם בשלווה. עוד הוא אהב לרבוץ על הרצפה הקרירה בקצה המסדרון נשען כנגד אחד הקירות מידי פעם הייתי מבחין בקצות טלפיו או קצה אפו מבצבץ מבעד לקיר המסדרון. או לעיתים מתפרש לכל אורכו במסדרון מנמנם כך בחוסמו את המעבר והיינו נאלצים לחלוף מעליו בהולכנו בו. גם את חדרה של אחותי הוא לא הכזיב ואהב להימצא שם מתחת לשולחן הכתיבה שלה או אף להתיישב במרכז החדר על השטיח הקטן. במטבח כשלא היה מרחרח את הרצפה ליד ארון האשפה או מצוי בפינת האוכל הסמוכה מתחת לכסאותינו בעוד אנו סועדים, היה משתרע בצמוד לקיר מתחת לשולחן האוכל הגדול. הסלון היה ממלכתו הכבירה, ולא היה בו מקום כמעט שלא בדק וניסה אותו וכל פינה קיבלה את התייחסותו. הוא היה מאניש את הרהיטים מרכך אותם ואפילו את הספות הכבדות הרציניות הוא הצליח לשים לצחוק כשהיה עושה בהן כשלו. לעיתים בעקבות כדור משחק תועה היה נכנס למאחורי הספות, מעמיק חדור לתוך ארץ לא נודעת לעולם של קורי עכביש ופגרי זבובים מתים, בחיפוש אחר הכדור. אז היה מגלה שאינו יכול להמשיך להתקדם ברווח הצר בין הספה לקיר והיה מהלך לאחור עם הכדור בפיו. ובראש ובראשונה היה המקום שלו מתחת לשולחן העגול בסלון. שם פרשנו שמיכת צמר ישנה ושם ישן בצל השולחן כבתוך מאורתו. כשהיינו כועסים עליו היינו גוערים בו: "לך למקום!" למקום!" ואז היה חוזר מושפל זנב למאורתו מתחת לשולחן. עוד מקום אהוב עליו בסלון היתה המדרגה מתחת לחלון הגדול.שם היו ערוכות כריות והוא נהנה להתהלך ולהתיישב עליהם לעיתים בתנוחות משונות שגרמו לאיזו רגל שלו להחליק ולהשתרבב כלפי מטה. היו לו מקומות של חורף ומקומות של קיץ. בחורף למשל היתה אהובה עליו במיוחד פינת השטיח שעל–יד האח. שם היה מתפרש מותח את גופו ומתנמנם בחומה של האח המוסקת וכמעט לא מש משם. עוד בחורף בערבוביית שמיכות הצמר שהיינו פורשים על עצמנו היה הוא נשכב בסמוך אליי ומניח ראשו על רגלי. אם הייתי רוצה לזוז מהמקום אחרי שנחמן נרדם. הייתי צריך להרים את ראשו בזהירות רבה למשוך את רגלי ולהניח שוב את הראש. אבל פעמים רבות לא הצלחתי בכך ונחמן היה רוטן ועוזב את המקום והולך להתיישב במקום אחר.

צדדיים

על פרדי גרובר
עם פרישתו מהתוכנית "יומן"

מדי יום שישי, בסוף תוכנית התחקירים "יומן" של הערוץ הראשון, אחרי חומרי האקטואליה הגסים ומציאות היומיום הישראלית הקשה והמתסכלת שניבטת אלינו מעל מסך הטלוויזיה, כשהצופה כבר מגיע לכלל יאוש וחנק והנפש מחפשת מרגוע ואוויר לנשימה– מופיעות כתבותיו של פרדי גרובר ומביאות לרגע מזור לנפש. מדי יום שישי מציג פרדי פיסת חיים שליקט מאנשי הארץ הזאת. בוחר תמיד באנשי שוליים מצדי הדרכים של הישראליות ונותן להם את מלא הבמה. הוא מציג אותם בנושא שעובר כחוט השני בכתבותיו – אדם וסביבתו. יחסי הגומלין בין האדם לארץ. כך, בכתבה על דייגי גבעת אולגה הניגפים מכרישי הנדלן ביצאם לים, או בכתבה אחרת, שאחר כך עיבה אותה פרדי לסרט, על האיכר בן ה-96 אליהו עמיצור, או הכתבה הבלתי נשכחת על אלברט הרפד עם שמחת החיים והנגינה המדבקת, או עמרם איש שמורות הטבע הנפעם מיפי הטבע או כתבה אחרת על חקלאי חירש בשדות עמק יזראעל ועוד ועוד – בכל אלה משרטט פרדי את דיוקנותיהם של אנשים שונים, בעלי מלאכה שהולכים ועוברים מן העולם, חקלאים אנשי טבע ומשוגעים לדבר על רקע סביבתם. בצניעות וענווה פרדי מותיר להם את הבמה ורק קולו נשמע לרגעים מתווך ביננו לבינם, הוא מסתכל עליהם בגובה העינים ללא כל התנשאות. לפרדי טביעת עין רגישה לטבע ולנוף תוך שהוא נעזר בצלמים מצויינים מציג פרדי את הטבע הישראלי שהוא הגיבור השני בכתובותיו, נחלים, שדות, הרים ים ומדבר וחיות וצמחי הארץ הכל בליווי קטעי מוסיקה מובחרים. כל כתבה של פרדי היא תמונה של המקומי ביותר, אבל אגב כך של משהו גדול הרבה יותר והיא נוגעת בלידה ומוות, אדם מול סביבתו, מחזוריות עונות השנה ועוד. סדרת הכתבות של פרדי כמו מציגה תמונת מראה הפוכה לכתבות היומן שבאו לפניה ומציגה מה רב יש עוד בארץ הזאת ומה היא היתה יכולה להיות. טוב יעשה הערוץ הראשון עם יוציא לאור מארז עם כתבות נבחרות.

בכתבתו האחרונה בחר פרדי להתמקד במגדלי החיטה בצפון הנגב אחרי חורף שמבושש לבוא וחשש משנת בצורת נוספת מגיעים לפתע גשמי ברכה לשדותיהם. פרדי משוחח עם החקלאים ומביא את הפירוש שהם מעניקים לבוא הגשם. ווזאת על רקע תמונות נוף של שדות החיטה רחבי הידיים המצהיבים המתחלפים בשדות מוריקים אחרי הגשם. מחזור נוסף של קציר וחריש הושלם ופרדי נפרד מאיתנו.

תודה.

תרגום שיר (3)

שיר נהדר של פרוסט.
לא שמרתי על החריזה במקור.

אש וקרח / רוברט פרוסט

אחד אומר עולם יכלה באש,
אחר – בקרח.
ממה שטעמתי מתשוקה
אני מעדיף את השרפה.
אבל אם על העולם להחרב שנית,
ידעתי גם מספיק שנאה
בשביל לפסוק שלחורבן
גם הקרח מצויין.