הבוקר כשהבטתי במדף הספרים בחדר שלי, הבנתי פתאום שהספרים תופסים מקום בעולם. הם נמצאים בו. הם קיימים בחלל, הם נוכחים בו. ועוד חשבתי, כמו שהם תופסים מקום בעולם הם תופסים מקום בי, ממלאים אותי. כל הספרים שקראתי, מדפים שלמים וספריות שתופסים כל כך הרבה מקום בעולם נמצאים בקרבי.
ולא רק הם גם הים התיכון, שהבטתי בו אתמול עם אחותי, הים התיכון כולו נמצא בי, הים כולו בתוך גבולות גופי. כל המראות שראיתי, והצלילים ששמעתי – סימפוניות שלמות – החוויות, המפגשים והנשיקות נמצאות בתוכי מלוות אותי. כמה רחבים אנחנו הרבה יותר מגבולות גופנו, אנחנו אינסופיים כמו כובע שהקוסם שולף ממנו עוד ועוד סרטים ויונים פורחות ממנו.
ובמחסן הגרוטאות הענק שכל אחד נושא איתו (כמו צב על הגב) יש קרקסים וכדורים פורחים, שיאי הרים ואטבי כביסה. יש מדורים של אביב אינסופי ופריחה ומרתפים שחורים שרוחשים עקרבים ונחשים. וגם הנשכחות נמצאות שם תופסות מקום. ואם אדם יקלע למחסן הזה הוא יתעה בו ימים ויובלות עד שיהיה סחרחר… וכל זה כשאנחנו פוגשים אדם.
אין זיכרון לשמים. חשבתם על זה פעם? כל בוקר אלוהים מצייר על יריעת התכלת שלו ציור אחר. ואף מדי רגע הם משתנים, אחרים, שוכחים את שהיו לפנים. שרויים כל הזמן בלא-אכפת אדיש ורק מתקדמים הלאה, לא זוכרים שום דבר, לא מתעכבים על שהיה, ממשיכים בשלוותם הנצחית בהווה עתיד שלהם ואין עבר. גם סערה אדירה שתעכיר אותם, תתפוגג בן רגע לשמי לבן צחים ותמימים. כמו תינוק צווח שעם קבלת המוצץ נרגע, כל עננת הכעס חולפת ועל פניו שלווה והוא שכח לחלוטין את שהיה.
האדמה כן. האדמה זוכרת. נושאת על פניה צלקות שחרצו בה הגשמים והרוחות. הרים וגאיות שהותיר בה הזמן. מינרלים ומתכות זיכרון ליצורים שהלכו פעם על פניה, הכל נספג הכל נטמע בה. שכבות על גבי שכבות.
והאדם בין ארץ לשמיים. בין זיכרון לשכחה. רגליו הכבדות על הארץ הזוכרת וראשו בשמים. מנסה לחרוץ סימן באדמה כאן הייתי, כי בשמיים הוא לא יכול.
לו רק יכול היה למהול קצת חיות שמיים, קצת לא אכפת שמיים בזכרון האדמה שלו –
לולב
וכי למה לולב? למה דווקא לולב? מה מצאו אבותינו בענף המוזר והארוך הזה שקבעו אותו לחג הסוכות, וכל תינוק לבית רבן מסתובב עם הכלוסנאה הזאת על שכמו בתוך נשא-לולבים (האם כך קוראים לנרתיק המשונה הזה?) בשלל דגמים אפנתיים (יש בשחור, או בשקוף עם מסגרת ירוקה) ומסכן את הבריות, וכל סיבוב שלו או עצירה פתאומית עלולה להצליף לפלוני על לחיו או חלילה לנקר עין לאיזו גברת חסודה.
סוכות
שלא לדבר על הסוכות. כל בעל קיוסק או דוכן צדדי מקים עיר אוהלים – גני ארועים על המדרכת מול הדוכן שלו. קונסטרוקציות של ברזל ויריעות פלסטיק שצצות פתאום כפטריות אחרי הגשם חוסמות את התנועה, ומאלצות כל רוכב אפניים מזדמן לגייס את מלא תעוזתו הלוליינית כדי לא לסיים את הערב כאושפיזין באחד מבתי החולים הסמוכים.
רימונים
הם דווקא בסדר. טעימים, גדולים, מלכותיים. אבל בכל זאת, למה כל הפרוצדורה הזאת עם הוצאת הגרעינים. תפוז הרבה יותר לקלף, שלא לדבר על לאכול תפוח. למה דווקא הרימון מצריך מבצע צבעי שמותיר את הידיים שותתות דם ואת המטבח כמו בית מטבחיים או חלילה כמו ציור שלא עלה יפה של ג'קסון פולק.
יש תאנה שהיא רק שלי
ובסתיו בדרכי עזים מפותלות אני אץ רץ דואה אליה, בז לאימת צוקים תלולים, מרחף במורדות ודרדרות סלעים, סיעות ציפורים מוחרדות חגות סביבי, חודר בעבי שיחים, צוחק לקוצים העומדים בדרכי ורק כל הזמן אליה…
ובדרך מערה גדולה בולענית אפלה פוערת לעה לעומתי ובסמיכות אדמתה המדושנת מלאת הגללים בקבוקי אלכוהול ישנים וקולות עטלפים –
ובדרך חצב בודד בהרים פורץ מן הסלע לבדו בלבן פריחתו בדממת ההרים מאיר לי את דרכי –
ובדרך שריקות בזים במרחבים ובמורדות על משטחי הסלע
וכל הזמן תאטרון השקיעה הגדול חוגג באוויר
וכשהגעתי יונים של ערב התרוממו מעצי השקד סביב, והד פסיעותי מהדהד על מכסיי בורות במים ושקט של בית עלמין באוויר ורק ושועל מרוט נגוס כלבים מבחין בי פתאום ומסתכל בי בעיני איילה גדולות – – – ומזנק הלאה לדרכו
וטפסתי על סבכי גזעה העבות המצולק שידע הרבה ימים ורוחות וגשמים ובצעתי במרומי צמרתה מדבשי זהבה הניגר המתוק
ובשמיים שתי חומות עננים סגרו והלכו על זוהר היום ושפע אורה וזהר קורן מבינהם
לא משנה כמה תשטף בחוף, כמה תתנגב ותתנער – תמיד, בשובך הביתה, תגלה עוד קצת חול-ים בסנדל, או מאחורי האזן במקלחת, או אפילו חופן חול באיזה כיס צדי של בגד-הים – מזכרת מהים.
אלה שקמים מאוחר לא יודעים כיצד נולד היום, ואיזה שחר קודר ורוח בצמרות העצים והשמיים מתכסים בעננים אפורים ונראה שעוד רגע כבר נרגיש בטיפות גשם גדולות
אבל אלה שקמים מאוחר לא ידעו מכל זה דבר, יקומו בפיהוק לרקיע תכול ושאנן נטול ענן
אלה שקמים מאוחר
האחת מבוגרת לבושה חולצה צהובה וחצאית פרחונית, תיק עור שחור נח בחיקה. ולידה המטפלת שלה צעירה בג'ינס ובחולצה ורודה, שיער חלק ושחור גולש לה על כתפיה.
שעת ערב, ורק הן שתיהן לבד בכל הגן.
והן שרות, שרות יחד:
You are my sunshine
My only sunshine
You make me happy
When the skies are grey
You'll never know dear
How much I love you
Please don't take
My sunshine away
חזרתי הביתה עם צרור עלי לואיזה ביד שקטפתי בגינה
ובפותחי את הדלת ריח הלואיזה הצהוב מתקתק דבשי עלה באפי
ובבת אחת איתו הציף אותי זיכרון
וחזרתי אחורה אל שיח הלואיזה בגינה של סבתי שהיה צומח על הדשא מול ביתה
וסבתא הציבה עמוד ברזל לצידו והיתה נלחמת בגננים לבל יכסחו אותו
הייתי קוטף מעליו ומוסיף מגבעולי הנענע הריחניים שצמחו צמודים למדרכה שורשיהם סבוכים בה
והיינו שותים אותו בספלי זכוכית שקופים
והייתי שואל אותה מה חדש בקיבוץ סבתא
והיתה עונה אין חדש
רשימות 