שנה חייך

אנחנו לא ידענו את ראשו

האגדי שתפוחי עיניים

בו הבשילוּ. אבל עדיִן

גופו בוער כַּנֵּר ומבטוֹ

 

דולק שם עוֹד, ורק כמוֹ הֻכְהָה.

וָלֹא,כיצד היו קשתות חזהוּ

מכות אותךָ בסנוֵרים, ואיך היה

חיוּךְ קליל חולף בחלצַיִם;

 

הלא גוש אבן, גוץ ונעוה

היה מֻטָל אז לעיניךָ

מתחת למפולת הכתפיִם

 

ולא נוצץ כמו פרוַת חיה,

פרוץ גבוּליו כאור כוכב, הנה

כֻּלוֹ רואה אותךָ: שנה חייךָ!

 

[ריינר מריה רילקה, 'טורסו ארכאי של אפולו', תרגם: שמעון זנדבנק, מתוך: הגרזן הפורח: מבחר שירה גרמנית מודרנית, תרגום, הערות ואחרית דבר: שמעון זנדבנק, הוצאת כתר: ירושלים 1986, עמ' 40]

היה זה הפסל אוגוסט רודן ששלח את רילקה הצעיר לימים למשימות הסתכלות שונות. רילקה הועסק באותה תקופה כמזכירו של רודן, ולמעשה השתלם אצלו והיה מעוניין לסגל מקצת מהישגיו של רודן בפיסול בשירתו שלו. כך, שלחו רודן לגן-החיות של פריז וביקשו לבחור פרט אחד ולכתוב עליו, אחר שלחו גם אל מוזיאון האמנות הלובר. דומה שבאחד משיטוטיו אלה של רילקה במוזיאון הוא הבחין בפסל אפולו השבור המוצג שם דרך קבע, עד ימינו אלה. רושמו של הפסל על המשורר הצעיר, בן 22 בלבד בפרסמו את השיר, היה כה עז עד כי כתב בעקבותיו את אחד משיריו היפים ביותר "טורסו ארכאי של אפולו" והציבו בפתח קובץ השירים החדש שפרסם Neue Gedichte "שירים חדשים".
זהו שיר על כוחה של האמנות לגעת בנימי נפשו של האדם. על יכולתה לבטל תקופות ממושכות, לגבור על צלקות הזמן והריסותיו, להגיע עדי המתבונן היחיד ולגרום לתנודות ברגשותיו, לגרום לו לשנות את חייו. ובאותה מידה, שיר על יכולתו של המתבונן הרגיש להפיח חיים בשברי כלים, לראות מבעד לרסיסים והפרגמנטים את האמנות גדולה אשר גלומה בהם. כמו כן, גם על רגע הגילוי, הנגיעה הדיאלוג בהם נהיה 'גוש האבן' להרבה מעבר לו – לחלק מעולמו הפנימי והנפשי של המתבונן.
אם כן, השיר מתאר פסל שבור, או יותר נכון, טורסו של האל אפולו מתור הזהב של תקופת הפיסול הארכאית (500-600 לפנה"ס). פסלים אלה נקראו קורוסים, ומקורם במילה קורוס, אשר משמעותה, עלם, בחור צעיר בשיאו (הומרוס משתמש באיליאדה במילה קורוס לתיאור לוחם צעיר). הפסלים מתארים דמות גבר צעיר, בדרך-כלל אפולו, עומד עירום צועד קדימה. אפולו נתפס כסמל היופי, כפי שכותב טשרניחובסקי בשירו לנוכח פסל אפולו "אל-נער, נאדר, רענן, כליל-יופי".
אין תימה, איפוא, כי בשיר זה המתאר צורת פסל – עבודת אמנות פיגורטיבית, ישנו תפקיד מכריע לשפה הפיגורטיבית. באמצעות צורתו של השיר ומרכיביה השונים של הלשון המצויה בו על שלל המטאפורות והדימויים שננקטים – נבנה מהלכו של השיר ומגיע לשיאו הרטורי.
ראשית נבחן את צורתו של השיר. רילקה בחר לכותבו במתכונת הסונטה. זוהי צורה עתיקה ונוקשה של שיר בעל 14 טורים המחולקים לארבעה בתים (4 4 3 3), במתכונת חריזה קבועה בסונטה זו (אבבא, אבבא, גגד, הדה). גם פה, כמו בכל סונטה, נושא או רעיון המתפתח מבית לבית ומגיעה לשיאו התמאטי והאסתטי בטרצט (הבית המשולש) האחרון. אולם בשונה מסונטה רגילה בה מסתיימים המשפטים בסופי הבתים. בסונטה זו סוף הבית איננו סופו של המשפט, המשפטים נמתחים בין הבתים וכמו נפערים חללים בתוך המשפטים ובין הבתים "ומבטו / דולק שם עוד". הדבר יותר אפקט של הדגשת יתר של החללים הלבנים, אשר נשזרים גם הם ונהיים לחלק מן השיר. באופן זה, נוצרת הקבלה בין צורתו של השיר לבין מושאו. החללים בשיר כחלקים החסרים בטורסו. ומודגשת גם משמעותו של השיר כיצד המבט האמנותי משתמש גם בחסר, בשאינו ובכח דמיונו יוצר את השלמות האמנותית.
אם כן, בית השיר הראשון נפתח בתיאור חלקו העליון של הפסל – ראשו, אף שאיננו מצוי. המבט אל הטורסו מתחיל מלמעלה בחלל הריק, הדובר מודע לחסרונו, אך, בכל זאת, רואה אותו. לשון השלילה בגוף רבים מדגישה את החוסר "אנחנו לא ידענו". עיניו, אמצעי הראייה וההתבוננות, מתוארות באמצעות מטאפורה של תפוחים שהבשילו. זוהי מטאפורה מתחום הפריון (הקונוטוציות המקראיות לפרי עץ הדעת ברורות מאליהן), התשוקה, הבשלות הארוטית.
אולם, למרות העדר המבט, מצליח הדובר באמצעות השפה הפיגורטיבית הדימויים והמטאפרות להשלים את החסר ולהבחין בו. כך, אף גוף הטורסו הקיים מתואר בדימוי מתחום התשוקה "בוער כנר". הדימוי מתפתח למטאפורה כאשר מבט העיניים התלוי בחשכה "דולק", אך רק עמעמם משהו בחלוף הזמן. בשל המשפטים המתארכים מבית לבית. אנו מצויים כבר בבית השיר השני. בו צלעות חזהו המתחות של הטורסו זוכים למטאפורה של קשתות אשר משליכות אור בעיני המתבונן "מכות אותך בסנורים" – דימוי האור והתשוקה מתפתח לאור בוהק שורף המעוור את המתבונן בלהטו. והמתבונן רואה את החיוך הארכאי המפורסם שנעלם מופיע במרכז התשוקה והפריון "חיוך קליל חולף בחלציים".
בית השיר השלישי מתאר את הטורסו כבמעין מענה לשני הבתים הראשונים, כיצד היה נראה ללא המבט האמנותי המחיה. הוא מתואר בתיאורים קשים וקרים כ"גוש אבן", המואנש לאדם נמוך קומה "גוץ ונעוה". אשר "מוטל" כאיי חרבות, כשברים ותו לא – מטאפורת המפולת, מתחת לכתפיים.
בבית השיר האחרון מגיע המהלך לשיאו. מגיע רגע הגילוי והנגיעה, הסכר נפרץ ויצירת האמנות מגיעה עד נימי נפשו של המתבונן. שיא זה נבנה באמצעות השפה הפיגורטיבית. במרכז הבית מתח שנבנה בין שני דימויים. הראשון מדמה את הגוף הנוצץ לפרוות חיה "כמו פרוות חיה" זהו הקוטב, הארצי ביותר, הפיזי, החושני, הקמאי, המשלים את שרשרת דימויי התשוקה אשר באו לפניו, ומאידך הכוכב "פורץ גבוליו כאור כוכב" שיא הרוממות והרוח אשר נושא אליה האדם עיניו, המטא-פיזיות הטרנסצנדנטיות. (כמו בתמונתו המפורסמת של לאונרדו דה-וינצ'י המתאר את יוחנן המטביל מלא שיער עטוף פרוות חיה, אך מצביע למעלה לשמיים). זהו רגע המעבר, הזינוק מהארצי לשמיימי. מיזוג בלתי אפשרי בין שני ניגודים בינהם מטלטל האדם. אשר רק בשיא הוא יכול להכיל את שניהם.
המיזוג מגיע לשיאו כאשר המתבונן ביצירה כמו נשאב אליה ונספג בה. כעת היצירה מביטה אל תוך תוכו פנימה. המתבונן רואה את הפסל שצופה בו "הנה / כלו רואה אותך". המשורר בן ה-22 מסתכל אל הפסל אל הדמות, שאולי היא בת גילו, ובעצם מסתכל על עצמו אל הוויתו. כפי שמנסח זאת רילקה במקום אחר "על היוצר להיות עולם לעצמו ולמצוא את הכל בתוכו ובתוך הטבע שאליו התחבר". ההסתכלות חוץ היא הסתכלות פנים. "להתכנס בתוך עצמך ולבחון את המעמקים שמהם נובעים חייך" (המובאות מתוך "מכתבים אל משורר צעיר").
באמצעות שינוי הגוף בשיר – התחלה בגוף ראשון רבים ומעבר לגוף שני יחיד. נוצר מהלך מקביל שמדגיש את המעבר מהכללי לקונקרטי, מהאנשים המביטים לתומם על עוד יצירה במוזיאון, לפניה הישירה למתבונן "כולו רואה אותך". והשיא בציווי – "שנה חייך". השימוש בלשון ציווי בשורת השיר האחרונה יוצרת רושם עז ובלתי רגיל. מתקבל הרושם של פניה אל הקורא מעל יצירת השיר בתביעה בנוסח ה- sacra conversazione"השיחה הקדושה" של דמויות הקדושים ביצירות הרנסאנס האיטלקי. הדמות כמו מציצה מבעד לחרכי השיר ומצווה על הקורא לשנות את חייו.
אפשר גם לקרוא את השיר כרצף של נסיונות להעלות דימויים, מטאפורות ופיגורות לשוניות אשר באמצעותה מנסה המתבונן להשלים את הטורסו. הוא מנסה לתאר את הלא נאמר ואת הבלתי ניתן לתיאור, את האיכות המתחמקת והבלתי ניתנת לקיבוע מילולי אשר פונה לבסוף את ההעדר.
השיר, אינו אלא, אף הוא מפולת של מלים. גבב אותיות שחורות על דף, אשר ללא המבט המחיה, מלא התשוקה, לולא ארוס היצירה וכח הדמיון ישאר כזה, כמו גוש שיש של פסל שבור. אולם בהגיע המתבונן הרגיש הנכון השיר מואר, מוצת ונטען במשמעות. המתבונן האמיתי מסרב לראות את החסר, את ההעדר ובכח דמיונו היוצר משלימו לכדי אחדות של יופי חיצוני ופנימי בה בעת. יחסי הגומלין הללו עם יצירת האמנות הגדולה והמפגש עם היופי – פורצים וחורגים את הגבולות "פורץ גבוליו" ותובעים מהמתבונן להסתכלות פנימית אמיתית ולחתירה להגיע עדי עצמתו ויופיו של זרם החיים – "שנה חייך".